בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אזולאי

פסק דין

1. בפני תביעת התובע בגין חוב כספי נטען בסך של 33,432 ₪ אשר נותר בחשבון מס' 193929 שניהל הנתבע בסניף התובע בקריון (להלן: "החשבון").

המדובר בחשבון שנפתח ביום 17.8.00 ויתרת החובה הנטענת נובעת מאי פירעון מלא של הלוואה שניתנה ביום 14.6.06 על סך 30,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה").

2. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע כאשר לטענתו, הובטח לאביו, שניהל חשבונות אחרים באותו הסניף, כי חשבון הנתבע יזוכה בסך של 10,000 ₪ בגין חיובים שגויים שנעשו בחשבונות האב. לטענת הנתבע, מנהל הסניף במועדים הרלוונטים, מר אברהם בר-חן (להלן: "המנהל"), הבטיח כי הסך של 10,000 ש"ח יקוזז מסכום ההלוואה כך שיוותר לפירעון, סך של 20,000 ₪.

הנתבע מוסיף וטען בהתנגדותו כי ביום 6.10.08 הופקדו בחשבון 17 המחאות דחויות על סך כולל של 13,950 ₪ כך שיתרת ההלוואה שנותרה, צריכה היתה לעמוד על 6,050 ₪ בלבד.

3. במהלך חקירתו של הנתבע, בפני הרשם, הלה אישר כי ביום 6.10.08 חתם על בקשה להלוואה נוספת בסך של 14,000 ₪ (להלן: "ההלוואה השניה"), אולם לטענתו, הוא לא קיבל את סכום ההלוואה.

4. כבוד הרשם בהחלטתו מיום 14.7.11, קיבל את התנגדות הנתבע אולם, זאת כנגד הפקדת סך של 9,000 ₪ וזאת לאור הודאתו של הנתבע כי גם על פי גרסתו, נותר חייב לתובע סך של כ- 6,000 ₪ מסכום ההלוואה הראשונה.

5. במהלך שמיעת הראיות בפני, העידו המנהל מטעם התובע וכן הנתבע ואביו, כאשר הוברר מחקירה קצרה של הנתבע, כי הוא למעשה אינו בעל ידיעה אישית באשר להבטחות שניתנו לאביו או להתנהלות החשבון שכן, למעשה מי שביצע את כל הפעולות ובא בדברים עם המנהל, היה אביו, מר אליהו אזולאי (להלן: "אליהו").

6. לתצהירו של המנהל צרף התובע את מלוא המסמכים המעידים על כך שהנתבע אכן קיבל מהתובע שתי הלוואות כמפורט לעיל, וכי סכום ההלוואה השניה, הופחת במלואו מסכום ההלוואה הראשונה וזאת בניגוד לטענת הנתבע בהתנגדות.

כפי שפורט בתצהיר התובע, ההלוואה השניה ניתנה כנגד שיקים דחויים שהופקדו בחשבון, וסך של 12,300 ₪ מתוכה, הועבר לחשבון הפיגורים של ההלוואה הראשונה, כפי שמופיע במסמך ת/3 (המפרט את תנועות הפיגרוים בחשבון). יתרת סכום ההלוואה השניה (1,700 ₪) שימשה לכיסוי יתרת חובה שהיתה בחשבון ולכיסוי עמלות – ראה הפירוט בעמ' 9 שורות 10-12.

ההלוואה השניה נפרעה במלואה באמצעות השיקים הדחויים ומשכך, השאלה היחידה שיש לברר הינה מה גובה יתרת החוב בהלוואה הראשונה, כאשר הטענה היחידה של הנתבע שנותרה לברור, לאחר שהוברר כי כספי ההלוואה השניה אכן הועברו להקטנת החוב בהלוואה הראשונה, הינה טענת הנתבע כי ניתנה על ידי מנהל הבנק הבטחה לזיכוי בסך של 10,000 ש"ח, אשר לא ניתנה.

7. טענת הנתבע, המבוססת למעשה על עדות אליהו בלבד, הינה כי הזיכוי הובטח לו, בשל חישובים שגויים וטעויות שנפלו בחשבונות האב, במועד מוקדם יותר למועד נטילת ההלוואה הראשונה.

את ההלוואה הראשונה, טוען הנתבע כי "נאלץ" ליטול בגין טענות של מנהל הבנק, אשר נעשתה בסמוך לפני נטילת ההלוואה הראשונה, בעת שאליהו ביקש לממש את כספי קרן ההשתלמות שנוהלה על ידי התובע. לטענת אליהו, אשר אושרה למעשה בעדותו של המנהל, בעת שנבדקה אפשרות מימוש קרן ההשתלמות באמצעות המחשב, עלה קיים לזכותו של אליהו סך של 30,750 ₪. סכום זה, הוזרם לחשבון הנתבע ונמשך בו ביום על ידי אבי הנתבע. למחרת, גילה המנהל כי החשבון נכנס ליתרת חובה שכן, זיכוי כספי קרן ההשתלמות, בוטל בגין עיקול שהיה מוטל על קרן ההשתלמות. אציין כי מעדותו של המנהל עולה בבירור כי מדובר היה בטעות שנפלה בצידו בעת שהסתמך על בדיקה במחשב "און-ליין" שהצביעה על הזרמת הכסף לחשבון, מבלי שציין בפני אליהו שעליו להמתין עד שהפעולה תהא סופית קודם למשיכת הכספים (עמ' 7 שורה 4 ועד עמ' 8 שורה 17)

8. אין ספק, לאחר שמיעת העדויות בפני, כי הצורך בנטילת ההלוואה הראשונה נבע מאותה משיכה של כספי קרן ההשתלמות, שבפועל לא עמדו לזכות החשבון כפי שהתברר בדיעבד, אולם כפי שציין ב"כ הנתבע בצדק, בענין זה לא הועלתה בכתבי הטענות כל טענה כלפי התובע לנזק שנגרם כתוצאה מאותה הטעות, ולפיכך כל טענה בענין זה הינה בגדר הרחבת חזית אסורה.

9. השאלה היחידה שנותרה להכרעה בפני הינה האם הובטח לנתבע (או ליתר דיוק לאביו) זיכוי בסך של 10,000 ₪, ובאם כן – ממתי יש לזקוף אותו זיכוי בחשבון?

אין ספק, כטענת ב"כ התובע, כי הנטל להוכיח קיומה של הבטחה מצד מנהל התובע, שאינה מעוגנת במסמך כלשהו, מוטל על כתפי הנתבע. אינני סבורה, כטענת התובע, כי מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, שכן אין בפני מסמך השולל קיומה של אותה הבטחה. העובדה שהבנק לא הביא לביטוי אותה "הבטחה" בדפי החשבון, אין בה משום "מסמך בכתב" שעל הנתבע לסתור את תוכנו.

10. לאחר שמיעת העדויות בפני, ועל אף היות עדותו של אליהו בבחינת עדות יחידה של בעל דין (שכן למרות שאינו הנתבע, בפועל התברר כי הוא שניהל בפועל את החשבון ואת ההתקשרות מול הבנק, דבר שבפני עצמו מציב תהיות באשר לאופן התנהלות החשבון בסניף...), אני סבורה כי די בה, בצירוף חיזוק שעולה מעדות המנהל, בכדי שהנתבע יוכיח טענתו בדבר קיום הבטחה כזו.

הנתבע אמנם לא הצליח להציג כל מסמך בכתב התומך בגרסתו בדבר קיומה של אותה הבטחה וטענתו כי זו הובטחה בשל טעויות נטענות בחישוב שנעשה בעת זיכוי חשבונותיו האחרים, לא בוססה בראיות מספקות, אולם, מנגד מצאתי חיזוק מסוים בטענה זו דווקא בעדותו של המנהל אשר מצד אחד הודה כי אמר לאליהו שהוא יעזור לו בהסדרת החוב לרבות בריביות נמוכות ומתן הלוואות, אולם מנגד טען כי משלא קיבל את אישור מנהל האיזור לתת זיכוי חלקי בריביות, הודיע לאבי הנתבע כי לא ניתן לתת את הזיכוי.

המנהל אישר עוד כי אפשרות מתן הזיכוי בסך של 10,000 ₪ אכן עלה על הפרק (עמ' 10 שורות 3-6, זאת בניגוד לעולה מתצהירו כאילו מעולם לא דובר על סכום כלשהו – ראה סעיף 14 לתצהירו) ואף אישר כי היה בסמכותו כמנהל הסניף, לתת זיכוי בשווי של 2,500$ (שהם כ- 10,000 ₪). מכאן שטענת המנהל, כי משלא התקבל אישור מנהל האיזור של התובע למתן הנחות כלשהן, לא יכול היה לתת את הזיכוי, אין כל בסיס שכן הלה ציין כאמור כי היתה לו סמכות לעשות כן כמנהל הסניף.

11. התרשמתי מעדות המנהל כי אכן רצה לסייע לאליהו בסילוק החוב, והוא פעל במרץ רב יותר מאשר אליהו להסדרת הלוואות על מנת להקטין את חיובי הריבית החריגה בחשבון. התרשמתי גם כי הוא הכיר, ולו באופן חלקי ביותר, באחריותו לסייע לו להסדיר את סילוק החוב (אשר מקורו כאמור, בטעות שלו, בה הודה למעשה במהלך עדותו).